”חזרו להיות נותנין זה לזה בטובה, התקינו שיהו מביאין מן המצוי ומן הקרב, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.” (תוספתא, מסכת שביעית, פרק ג', הלכה ח').
”רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא, פגע בהו ריש לקיש, איטפיל בהדייהו, אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא. חזייה לההוא גברא דקא כריב דהוה כסח בכרמי, אמר להו: כהן וזמר? אמרו ליה: יכול לומר: לעקל בית הבד אני צריך. אמר להו: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.
(תרגום: [האמוראים] רבי חייא בן זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הלכו לאסיה כדי להודיע על ההחלטה בארץ ישראל לעבר את השנה [ואותה השנה שנת שמיטה הייתה]. פגש בהם ריש לקיש והתלווה אליהם, כדי לראות וללמוד ממעשיהם. פגשו באדם אחד שהיה זומר את כרמו. תמה ריש לקיש על כך, כיצד הוא עושה כן (והדגיש את היותו כהן, משום שהכהנים היו חשודים על השביעית). ענו לו [רבי חייא ורבי שמעון] שייתכן שהוא זומר לצורך בית הבד. ענה להם [ריש לקיש]: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א'); ובמקבילה המופיעה בתלמוד הירושלמי, ”ר' יוסה בשם מנחם: ר' עקיבה עבר בשמיטה, חמא חד איזמר כרמא (=ראה אדם הזומר את כרמו). אמר ליה: ולית אסיר? (אמר לו: וכי אין הדבר אסור?) אמר ליה: לעקלין אנא בעי (אמר לו: אני זומר [לא לצורך הטבת הכרם, האסורה, אלא] כדי שיהיו לי זמורות לבית הבד). [אמר לו:] הלב יודע אם לעקול אם לעקולקול.” (תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ד', הלכה א')
