תוספתא מסכת חגיגה פרק ב הלכה ט; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ח, עמוד ב'.; משנה, מסכת פאה, פרק ב', משנה ו'. ד"ר י.ל. קצנלסון, הלל ובית מדרשו, באתר "דעת", בפרק הסנהדראות בירושלים. לדעתו של קצנלסון בית הדין שישב בלשכת הגזית, ומכונה בספרות חז"ל 'סנהדרין', זהה עם הסנהדרין הנזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו שעסקה בעניינים מדיניים. לדעתו של ביכלר, אמנם בית הדין היה גם כן של 71 דיינים, אך הוא עסק בענייני דת ואמונה בלבד, והיה מוסד נפרד מהסנהדרין הנזכרת בכתבי יוסף.
בספר חגי, פרק ב', פסוק ט' נאמר: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". פסוק זה היה מושא לפולמוס יהודי-נוצרי, באשר משתמע ממנו שהבית השני ("הזה" - בימי חגי, ראשית ימי הבית השני) הוא ה"אחרון" ואין בלתו. התשובה המקובלת בפרשנים, ש"אחרון", ברוב הופעותיו במקרא, הוא: המאוחר יחסית, לאו דווקא המאוחר ביותר (דוגמאות: ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"א: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם". ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוק ב'. ספר שמות, פרק ד', פסוקים ח'–ט'). ראו שו"ת הרשב"א ח"ד סימן קפז; הסבר אחר באברבנאל, ספר משמיע ישועה, פרק יג. תפיסה יהודית-משיחית קישרה את הפסוק לחלופין לבניין המקדש שלא בידי אדם, אלא בידי מלך המשיח – ח"י חמיאל, "שכר ועונש, עולם הבא והכמיהה לימות המשיח בתרגום שיר השירים", בית מקרא, כרך מ', חוברת ג' (קמ"ב), תשנ"ה, עמ' 285 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
תוספתא מסכת חגיגה פרק ב הלכה ט; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ח, עמוד ב'.; משנה, מסכת פאה, פרק ב', משנה ו'. ד"ר י.ל. קצנלסון, הלל ובית מדרשו, באתר "דעת", בפרק הסנהדראות בירושלים. לדעתו של קצנלסון בית הדין שישב בלשכת הגזית, ומכונה בספרות חז"ל 'סנהדרין', זהה עם הסנהדרין הנזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו שעסקה בעניינים מדיניים. לדעתו של ביכלר, אמנם בית הדין היה גם כן של 71 דיינים, אך הוא עסק בענייני דת ואמונה בלבד, והיה מוסד נפרד מהסנהדרין הנזכרת בכתבי יוסף.
ספר מלכים א', פרק ו', פסוק ב'. בספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק ד' כתוב שגובה האולם היה מאה ועשרים אמה. הפרשנים שם חלוקים בדעותיהם: יש אומרים ששלושים האמה האמורות במלכים מתייחסות לקומה התחתונה בלבד, ויש אומרים שהאולם היה גבוה מן ההיכל.
בתקופה הפרסית – ספר עזרא, פרק ז', פסוקים ט'–י'. בתקופה היוונית - מקבים-א ז,לג. בתקופה הרומית - יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ב פרק י,ד. נוהג זה הופסק עם תחילת המרד הגדול, והדבר נתן את האות למרד (שם ספר ב פרק יז,ב, ולכך מתקשר גם סיפור קמצא ובר קמצא בתלמוד הבבלי, תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א'. אפשר שנוהג זה היה קיים גם בתקופות מסוימות בימי הבית הראשון, וזוהי "עולת המלך" המוזכרת בספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ט"ו, בימי המלך אחז.
משנה, מסכת תמיד, פרק א', משנה א'. שמירה זו נועדה בעיקרה למטרות הלכתיות, לכבוד המקדש ולהרחקת טמאים. לשמירה במובן הצבאי, כפי שנתקיימה בבית שני בתקופה היוונית, ראו איגרת אריסטיאס אות ק-קד.
ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ט"ז. ראו גם איגרת אריסטיאס אות פח: "כי הרבה רבבות מקנה מובאים בימי החגים", ושם תיאור מפורט על מערכת הניקוז שנדרשה במקדש עקב כך.
ראו ספר שמואל א', פרק א', פסוק י"אתפילת חנה; יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר א ג,ב; בבלי תענית כ,א: "נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב, נתעטף ועמד בתפילה...".
בספר חגי, פרק ב', פסוק ט' נאמר: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". פסוק זה היה מושא לפולמוס יהודי-נוצרי, באשר משתמע ממנו שהבית השני ("הזה" - בימי חגי, ראשית ימי הבית השני) הוא ה"אחרון" ואין בלתו. התשובה המקובלת בפרשנים, ש"אחרון", ברוב הופעותיו במקרא, הוא: המאוחר יחסית, לאו דווקא המאוחר ביותר (דוגמאות: ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"א: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם". ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוק ב'. ספר שמות, פרק ד', פסוקים ח'–ט'). ראו שו"ת הרשב"א ח"ד סימן קפז; הסבר אחר באברבנאל, ספר משמיע ישועה, פרק יג. תפיסה יהודית-משיחית קישרה את הפסוק לחלופין לבניין המקדש שלא בידי אדם, אלא בידי מלך המשיח – ח"י חמיאל, "שכר ועונש, עולם הבא והכמיהה לימות המשיח בתרגום שיר השירים", בית מקרא, כרך מ', חוברת ג' (קמ"ב), תשנ"ה, עמ' 285 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
בראשית רבה, פרשה ס"ד, פסקה י' (מתורגם לעברית): בימי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש... הלכו הכותים הללו ואמרו: "ידע המלך, שהעיר הזאת מרדה בך"... אמר להם: "מה אעשה - והרי כבר גזרתי?" אמרו לו: "שלח ואמור להם או שישנו את מקומו של הבית, או שיוסיפו עליו חמש אמות - ומאליהם יחזרו בהם".