חז"ל דרשו את הפסוק: "וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ" (שמואל ב', א', י') כמתייחס לתפילין של שאול (תרגום יונתן :"ואצעדה אשר על זרועו - וטוטפתא דעל דרעיה"). על פי פשוטו, נראה שמדובר על תכשיטים שהיו בזרועו של שאול ועל ראשו. במקום אחר נזכרת "אצעדה" כתכשיט: "אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז" (במדבר, ל"א, נ').
(מסכת ברכות, דף י"א, עמוד א'), בספר יחזקאל, כ"ד, פסוקים ט"ז-י"ח נאמר: ”בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל. וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי”, כלומר ישנו ציווי מיוחד ליחזקאל לפיו, אף על פי שאשתו תמות, אין עליו להתאבל עליה, אלא לנהוג את כל המנהגים של אדם לא אבל. ביניהם: "פארך חבוש עליך". התלמוד דורש ש"פאר" הוא תפילין. כלומר, אדם אבל אינו מניח תפילין ביום זה, ורק יחזקאל צווה באופן מיוחד שעליו להניח תפילין ביום זה.
כמו: "לא כהתה עינו" (דברים, ל"ד, ז'), שפירושו: לא נחלשה ראייתו.
הרב יוסף חיים מבגדאד הביא את אותם פוסקים בספרו "בן איש חי הלכות" (שנה ראשונה, פרשת חיי שרה, אות ז'). המקורות שהביא מצטטים את דברי המקובל מהר"י צמח. הרב יוסף חיים מוסיף שדבריו "נכונים בטעמים על פי הסוד", ועל כן יש לחשוש לדבריו. על כן לאדם שהוא איטר יד ימינו יש להניח שתי תפילין - אחת על יד ימין כדי לקיים את ההלכה על פי הפשט, ולאחר שמסירם יש להניח תפילין נוספות ללא ברכה על יד שמאל כדי לקיים את ההלכה על פי הקבלה.
מקור כריכת שבע הכריכות הוא מהקבלה ולא מהתלמוד. על כן, אדם יוצא ידי חובת תפילין גם אם לא כרך את שבע הכריכות, אלא ישר העביר את הרצועה לכף ידו. וכן גם אורך התפילין על מנת שיהיו כשרות לא נדרש כדי לכרוך שבע כריכות, אלא רק כדי שיגיעו מבית התפילין אל האצבע האמצעית ויכרכו סביבה שלוש כריכות (משנה תורה להרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ג' הלכה י"ב).
בספרו "עוד יוסף חי" מביא הרב יוסף חיים טעם לכריכת שבע כריכות: שבע כריכות הם כמניין עשרים ושמונה (אחת ועוד שתיים ועוד שלוש וכו' עד שבע, יוצא עשרים ושמונה), ועשרים ושמונה בגימטריה זה "כח", כנגד הפסוק: ”וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל...” (דברים, ח', י"ח) - שכן על פי חז"ל ישנו קשר בין התפילין לבין היציאה למלחמה (כמו גם הפסוק:”וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” (דברים, כ"ח, י') שנדרש על תפילין של ראש). על כן, בזמן כריכת שבע הכריכות סביב היד יש לכוון בפסוק זה. אמנם נראה שהכוונה היא למלחמה שבין האדם לבין יצרו הרע, ששוכן בליבו של האדם (”וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”) ועל כן אנו מטים את התפילין של יד כנגד הלב.
חז"ל למדו הלכה זו מהמידה "גזרה שווה", שהיא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן. נאמר בספר דברים: ”בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק א'), כלומר, אדם שמתאבל על מתו, לא ישים קרחה (מלשון קרחת) בין עיניו. ומאחר שאין מקום לומר שמדובר על קרחת בין העיניים ממש (שאין שם שיער), ודאי מדובר על מקום הראש בקו שבין העיניים, ששם יש שיער (וכן ישנם פסוקים רבים בתנ"ך שמורים שקרחה היא בראש עצמו, ונעשתה בזמני אבלות). ומכאן חז"ל למדו גזרה שווה מהמילים: "בֵּין עֵינֵיכֶם", שכמו שכאן מדובר במקום הראש בין העיניים, כך גם בפסוק: ”וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם” (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ח) הכוונה למקום הראש בין העיניים[44].
