לא רק הגוי, עם ישראל, נצרכו לישועת ה', אלא גם ה' עצמו נושע עמם. השורה הזו ע"פ ”עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו” (שמואל ב', ז', כ"ג) ודרשת רבי עקיבא על הפסוק בתלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד', הלכה ג' ומקבילות.
הישועה הייתה לא רק לצבאות ישראל (ע"פ שמות, י"ב, מ"א), אלא גם למלאכים.
גזרי הים. "צול" הוא כינוי למעמקי הים ע"ש ישעיהו, מ"ד, כ"ח.
את המילים "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות, ו', ו') ניתן לקרוא כאילו נכתב "וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם", ואז משמען שה' יצא יחד עם ישראל ממצרים.
הפייטן מדגים את העיקרון של המצאות ה' בצרה עם ישראל וישועתו ממנה באמצעות סיפור שביתו של ארון הברית בידי הפלשתים כחלק מתבוסת עם ישראל במלחמת אבן העזר. בסופו של דבר, נאלצו הפלשתים להשיב את הארון לאחר ששהייתו אצלם גרמה למגפה (ספר שמואל א', פרק ה').
הפייטן עובר לגלות בבל, ומצטט את דרשת חז"ל על הפסוק ”לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה” (ישעיהו, מ"ג, י"ד) שנדרש כאילו נכתב "שֻׁלַּחְתִּי", ומלמד שגם בגלות בבל, גלתה השכינה לבבל עם עם ישראל.[1]
כשם שהושעת את גולי בבל והשבת את שבותם, כך תשיב את שבות אהלי יעקב לגאולה שלמה. הפייטן כתב "תשוב ותשיב", על פי דרשת חז"ל לדברים, ל', ג' שלשון "ושב ה' את שבותך" בבניין קל (ולא "השיב"), מלמדת שבגאולה גם ה' שב מן הגלות, ולא רק משיב את ישראל. דרשה זו הוא מיישם גם על הפסוק על לשון הפסוק "הנני שב את שבות אהלי יעקב" (ירמיהו, ל', י"ח).
