שלמה רובין, מביא מזכרונותיו, בהערה למחקרו גאון יהודה וירושלים, את ההסבר החסידי הבא ללבישת הגארטל: "נזכרתי מה ששמעתי פעם אחת בימי חרפי, בהיותי עוד אדוק בכת החסידים, מפי איש קדוש אחד בהוכיחו לחסיד אחד על שאתו את חגורתו למעלה מן הכרס לעומת החזה. וכה היו דבריו: האדם יפרד לשני חצאים, מחציו ולמעלה קדוש הוא בנוגע ללשון והראש והמוח והשכל והלב וכו': ומחציו ולמטה טמא יקרא בנוגע להערוה והאחורים וכו'; והגבול בין שני החצאים האלה היא החגורה, אשר בני-עלית נושאים אותה מושפלת עד תחת הכרס, למען העלות חלק גדול מהגוף מצד הטומאה אל צד הקדושה. הבינונים מהמון העם מעלים החגורה עד החזה להוריד חלק מהגוף העליון מקדושתו אל טומאת הגוף התחתון, והישמעאלים אשר לא רצו לקבל את התורה מפני שכתוב בה לא תנאף, נושאים את החגורה למעלה על ראשם, ומורידים בזאת את כל הגוף אל שפל המדרגה של טומאה וזנות; הה"ד ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. – ואתה הקורא, אם תרצה לקרא על דברי הקדוש הזה: רפ"חה! שפיל לסיפה דקרא: ושפתות כסיל תבלענו!"
wikisource.org
he.wikisource.org
שולחן ערוך סימן צ"א סעיף ב': "צריך לאזור אזור (דהיינו אבנט, גארטל) בשעת התפילה, אפילו יש לו אבנט שאין ליבו רואה את הערוה, משום היכון". בשבת וביום טוב נהוג לענוד את הגארטל כל היום, משום הקדושה בה צריך היהודי להיות בימים אלה. לחסידויות שונות מנהגים שונים בנוגע לחגורה זו, צורתה, ועתות חגירתה. המילה "אבנט", בה נקרא הגארטל לעיתים, מקושרת לבגד הכהונהאבנט, שהיה חלק מלבושו של הכהן הגדול.
יש הקושרים את הגארטל בפסוק: ”והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו (ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוק ה')”
