על כך כתב לייבניץ במכתב למיכלאנג'לו פרדלה (אנ'): "אין לומר שעצם בלתי מתחלק תורם לקומפוזיציה של גוף חומרי כחלק [לשלם], אלא כמשהו שנדרש באופן פנימי וחיוני: בדיוק כמו שהנקודה אינה מהווה חלק התורם לקומפוזיציה של קו, אלא היא מהווה משהו הטרוגני אשר בכל זאת מתחייב כדי שהקו יתהווה, וכדי [שמושג הקו] יהא ניתן להבנה". כלומר טענתו של לייבניץ היא כי ריבוי מונאדות הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיום החומר. פירוש הדבר: כדי שיהיה ניתן לראות ברוב יחידות שלם אחד, נחוץ לתפוס אותן באופן המניח כי בקיומן זו לצד זו יש כדי להפוך אותן למכלול הניתן להכרה בפני עצמו, כמו כבשים בעדר, אשר בצורת התבוננות אחת עשויות להיות אוסף פרטים, ובאחרת – חלקים מתוך שלם.
