ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכות ב'–ג'. יש להעיר שכאן מדובר על "כדי אכילת פרס" במובן של אחוז החומר המעורב, ולא במובן של שיעור הזמן בו נעשית האכילה.
ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ז, הלכות א'–ו' וביאור הגר"א לשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"י, סעיף א' שכתב: "כל זה הוא לשון הרמב"ם, ומשמע דווקא במינו, דלא כמו שכתב לעיל סימן ק"א סעיף ו בהג"ה". וראו גם בתשובות הרמב"ם סימן קמג, שכתב: "ומעשים בכל יום, עמי הארץ בכל ארצות המערב יבשלו האוכל בפונדקאות, ומשגיחין בהם הגויים כדי להזיקם, ורוצים להטריף להם הקדרות, ומשליכין בהן דבר משרץ הארץ או נבלה, ומשערים בששים ומתירים זאת להם". משמע ששרצים בתבשיל אינם נחשבים "בריה", אלא בטלים בששים. וכן בסימן קעה לגבי תולעים בענבי יין כתב: "ראוי לנקות ממנו התולעים כפי האפשר, ופעמים הרבה ראינו מי ששורה אשכולות הענבים במים כדי לנקותם מבעלי החיים. ואם לא עשה דבר כזה, ודרכם כמות שהם, מותר לשתות היין לכתחלה, לפי שאין משגיחים בזה אלא בנותן טעם. וידוע, שלא יימצא ביין טעם אותן התולעים, ולכן מותר לשתותו". משמע שתולעים ביין אינם נחשבות בריה, וזאת משום שהן מין באינו מינו.
