"והנה היא מתבארת יפה אם מניחים שהספרות המקראית לא הייתה אלא המשך של הספרות הכנענית שקדמה לה בזמן" (מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, מוסד ביאליק, 1951, עמ' 20) "לא כהרף עין ולא על נקלה ניתק ישראל מהמורשת האלילית העתיקה שהייתה קרקע גידולו". (יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, עמ' 17) וראו כל הפרק "מבוא, או מתי נבראו התנינים הגדולים?" עמ' 15-26.
"חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. - כן יקראו העכו"ם, על כי המה מעציבים לב עובדיהם קוראים להם ואינם עונים" (מצודות ציון -על הושע, ד', י"ז וכן בספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ט')
"וקרא לך, ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו, לבניך; וזנו בנותיו, אחרי אלוהיהן, והזנו את בניך" (שמות, ל"ד, ט"ו–ט"ז). (שם פרק ט' י"ז)
מיתוס זה ממשיך בתהילים, על בני העליון שנופלים. ”אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן, וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ:” (תהילים, פ"ב, ו'–ז')
את הפסוק בירמיה קראו חז"ל באופן הבא: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי (במקרא), וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (בעקידת יצחק)." (ירמיהו, ז', ל"א) ויש אף שהוסיפו בעקבות מדרש אחר, שההתאפקות של אברהם מלהקריב את בנו באמצע ריטואל אקסטטי, ראויה יותר לציון ושבח, מאשר נכונותו להקריבו, שהרי בעניין הזה לא היה לו יתרון על עובדי אלילים, שנהגו כך בפולחניהם הרבים. ובהקשר הזה כדאי לציין את פרשת בת יפתח שעל פי פשט התנ"ך מוקרבת בעקבות הנדר של אביה.
בספר שמואל א', פרק י"ט מסופר על מיכל בת שאול, שלקחה תרפים ושמה אותם תחת השמיכה כדי לרמות את אביה, כדי שיחשוב שדוד מתחת לשמיכה, שוכב חולה, וכך תרוויח זמן לדוד שנמלט.
פירוש האבן עזרא על בראשית, א', א': "אחר שמצאנו 'אלוה', ידענו כי 'אלהים' לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד... ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים". כמו כן בפירוש רש"י על בראשית, כ', י"ג, וכן על בראשית, ל"ה, ז', שלשון מרות הוא בלשון רבים.
