פסיקתו של
ג'ון מרשל בתיק מרבורי נגד מדיסון ידועה בעיקר בשל הקביעות ביחס לפרק 3 של החוקה והקביעה שלבתי המשפט יש סמכות ל
ביקורת שיפוטית ולביטול חוקים שאינם
חוקתיים; אבל מרשל התייחס גם לכוח המינוי שמוגדר בסעיף זה, וקבע שחתימת הנשיא על כתב המינוי היא הפעולה האחרונה והסופית בהליך המינוי. במקרה של מרבורי, הנשיא
ג'ון אדמס חתם על כתב המינוי שלו ושל שופטים אחרים לאחר קבלת הסכמת הסנאט, ביום האחרון לפני
חילופי השלטון. כתב המינוי החתום ניתן בידיו של שליח, שהספיק להעבירו לחלק מהאישים שמונו, אך לא הספיק להעבירו למרבורי ולמספר אחרים לפני ש
תומאס ג'פרסון היה לנשיא. ג'פרסון מצידו הורה ל
ג'יימס מדיסון, שהיה
מזכיר המדינה ב
ממשל של ג'פרסון, לא להעביר את כתבי המינוי הנותרים. מרבורי טען שהמינוי של אדמס הוא סופי, שהוא יוצר אצלו
זכות למינוי, ושעל בית המשפט להוציא צו שיפוטי (Writ of Mandamus) שיכריח את ג'פרסון להעביר לו את כתב המינוי. בית המשפט הסכים עם מרבורי, וקבע שהמינוי של מרבורי הוא סופי ושג'פרסון פועל בניגוד לחוק. עם זאת, בית המשפט קבע שהסמכות שלו להוציא צו שיפוטי תלויה בחוק של הקונגרס שמסמיך אותו לכך, והחוק עצמו אינו חוקתי מסיבות אחרות. ראו: