גם במקורות שלנו קיים משל דומה: הסיפור על אותו אב זקן שקודם מותו אסף את בניו וביקשם לנסות לשבור אלומת קני-קש. זה אחר זה ניסו הבנים לשבור את האלומה, ללא הצלחה. אז הוציא האב את קני-הקש מתוך האלומה, ושברם בנקל אחד-אחד. הלקח שביקש ללמד את בניו הוא: אם תהיו מאוחדים, איש לא יוכל לכם, אבל אם כל אחד ואחד יעמוד לבדו, ישברו אתכם בנקל.
[2]
geraldpeary.com
וכאן קורוסאווה סותר את עצמו: "מה שרציתי להגיד בסצנה האחרונה הוא שהאנושות צריכה להתייצב מול החיים ללא הסתמכות על אלוהים או על בודהה. עלינו לשאוף בכל כוחנו לבנות למען עתיד מאושר, אחרת יהיו כאן מלחמות ועוד מלחמות. הסיבה שלא יכולתי לצלם את הסרט במשך תקופה כה ארוכה הייתה שהמפיקים התלוננו שהסוף הוא טרגי. אנו תמיד עוצמים את עינינו. בראיון שצוטט באתר [4]
שוחחתי עם קורוסאווה בשנת 1986, כאשר "ראן" הוצג לראשונה. קורוסאווה היה בן 76 אך עדיין דמות מרשימה ובולטת מעל עמיתיו. הוא עישן סיגריות ולעיניו משקפי השמש שהיוו את הסמל המסחרי שלו (הוא מת בשנת 1998). לפי לוח השנה הוא היה אמור להיות אריה מנומנם, אך לפי המרץ שהפגין הוא נראה רענן ביותר. שאלתי אותו למה הוא הפסיק את הקול (בפסקול) בקרב הראשון, הטראומטי, למעט מוזיקת האבל. "מה שרציתי להשיג בכך ב"ראן", ענה, וזה היה שם משלב התסריט, הוא שהאלים או אלוהים או כל מי שצופה בבני האדם מרגיש עצב על הדרך שבה בני אנוש הורסים זה את זה, וחוסר היכולת להשפיע על התנהגותם של בני האנוש. המוזיקה מייצגת את רגשותיהם של האלים". מתוך האתר: [1]
suntimes.com
rogerebert.suntimes.com
כל דור מקבל את השקספיר שמגיע לו. "המלך ליר" נכתב בזמן שמלכים עדיין שלטו בזכות אלוהית. האמונה בתקופת הרנסאנס הייתה שעתיד בן האנוש מושפע ממזגו הפנימי; הגאווה של ליר הביאה לנפילתו. באתר [5]
