"ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף בה כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי" (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק י"א, הלכה ד').
פרופ' רחל אליאור נשאלה בהרצאה של האוניברסיטה העברית (שבתאים, חסידים ומתנגדים והנהגת הקהילה היהודית במאה ה-18, הרצאה באתר יוטיוב) מדוע היא נשמעת "תומכת" בדעות של הפרנקיסטים – ממשיכי השבתאים, וענתה: "אתה חושב שאני נוטה אהדה לשבתאים? לא. אני נוטה עניין בכל קהילות ישראל במידה שווה. מעניין אותי מאוד לדעת איך כל קהילה מספרת את הסיפור שלה... שמענו רק את הסיפור של המשכילים שהם ממשיכי דרכם של המתנגדים, שראו בכל הקבלה והשבתאות אבני אופל ואבני תוהו, ואובסקורנטים ומורדי אור, ולא ראו בהם ולו נקודת זכות אחת. בני דורנו, שרואים מזווית ראייה אחרת, חושבים שבקבלה, ובשבתאות, ובספרות ההיכלות ובספר הזהר, יש עוצמות תרבותיות מופלאות, וכוחות יצירה נהדרים, ובוודאי ובוודאי שאנחנו לא פוסלים אותם פסילה גורפת, אלא אנחנו לומדים בהם ומנסים להבין איך הם נוצרו, מתי הם נוצרו, על ידי מי הם נוצרו, ולמה הם נוצרו, ועל זה אני אומר במשפט אחד: ככל שכף המאזניים של ההיסטוריה נוטה לכף הסבל והאבסורדיות, ככה עולה ופורחת היצירה המיסטית לכל אורך האלף השני... יש קשר ישיר בין עוצם הסבל לעוצם ההרהורים האוטופיים. לכן חשוב למי שעוסק בהיסטוריה יהודית – שהיא ... גם היסטוריה של רדיפה וצער סבל – גם לקרוא קבלה.