הפיוט הועתק מתוך כתב יד אוקספורד MS Heb. e. 39/12, דפים 78–79 (ראו תמונה למעלה), באדיבות אתר כתבי היד העבריים של הספרייה הבודליינית באוניברסיטת אוקספורד.[23]
הזולת מבוסס, כרגיל, על ההפטרה לפרשת נח, בספר ישעיהו, פרק נ"ד. זולת זה הוא דוגמה לניסיונו של אלסנג'ארי ליצור קשרים בין חלקיה השונים של מערכת היוצר, במקרה זה בין ההפטרה, העומדת במרכז הזולת, ובין המבול שהוא הנושא המרכזי של פרשת נח ולכן של שאר חלקי המערכת. לפירוש וניתוח של הפיוט ראו שולמית אליצור, שירה של פרשה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ט, עמ' 27–33, באתר אוצר החכמה.
הפיוט הועתק מתוך כתב יד אוקספורד MS Heb. e. 39/12, דפים 78–79 (ראו תמונה למעלה), באדיבות אתר כתבי היד העבריים של הספרייה הבודליינית באוניברסיטת אוקספורד.[23]
הזולת מבוסס, כרגיל, על ההפטרה לפרשת נח, בספר ישעיהו, פרק נ"ד. זולת זה הוא דוגמה לניסיונו של אלסנג'ארי ליצור קשרים בין חלקיה השונים של מערכת היוצר, במקרה זה בין ההפטרה, העומדת במרכז הזולת, ובין המבול שהוא הנושא המרכזי של פרשת נח ולכן של שאר חלקי המערכת. לפירוש וניתוח של הפיוט ראו שולמית אליצור, שירה של פרשה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ט, עמ' 27–33, באתר אוצר החכמה.
הכינוי הוא האמצעי הספרותי הבולט ביותר בפיוט הקדום: במקום לכנות עצם כלשהו (ה', עם ישראל, דמויות מקראיות שונות, גרמי שמים, וכו') בשמו המפורש, משתמש הפייטן בכינוי על מנת לרמוז לו. הכינוי אפשר העשרה וגיוון במקום חזרה שוב ושוב על אותו שם, ואפשר גם הדגשה של תכונה ספציפית של העצם המדובר, ועשוי היה להעניק לפיוט גם אופי חידתי. לעיתים הכינוי מבוסס על פסוק או מדרש כלשהו, המוכר לשומעים, ובאמצעותם הם יכולים "לפענח" את כוונתו.[33] לדוגמה, ב'זולת' המצורף כאן מכנה הפייטן את דור המבול "אנשי חמס" (על פי בראשית, ו', י"א), ו"זועקי סור" (על פי ספרי דברים, מג); את המבול עצמו "יום זעם" (על פי בראשית רבה, פרשה ל"ג, פסקה ו'), ואת הארץ "רקועת מים" (על פי תהלים, קל"ו, ו').
